יום הולדת 100.
אני אכתוב את זה שוב: יום הולדת 100.
100!!!
לא יודעת מה עוד יש לכתוב על זה…
אולי אסגור את הפוסט כאן 😊
.
.
.

חמותי האהובה חגגה יום הולדת 100

החלטנו לחגוג בפיקניק אינטימי. לא היו לי התלבטויות מה להכין ובאיזה צבעים, כי ידעתי שפרחים אהובים עליה, צבעים עזים גם ודברים מתנפנפים משמחים אותה. ותכלס'- את מי לא?!

קישוטים

בהתאמה הכנתי לה 'קיר' שכולו צבעוניות מתפרצת ופריטים מתנפנפים. שילבתי אביזרים קנויים עם פרחים מנייר משי שהכנתי במגוון צבעים, ותלינו הכול בין העצים בגינה הסמוכה למקום מגוריה. זה יצר לנו רקע נחמד להצטלם לפניו, אבל בעיקר, זה גרם לה לחייך וזו הרי הייתה המטרה.

עוגת יום הולדת

בחרתי בעוגת שוקולד כדי שתתאים לכל הגילאים (הטווח 4-100), סופר גבוהה (הטיפ: לאפות בסיר של ג'חנון), עם זילופי פרחים למעלה (כי כאמור, היא מאד אוהבת פרחים).
שאלתי מאורית צנתרים מתאימים ליצירת פרחים. הכנתי קצפת חזקה. ווידאתי שהיא חזקה על ידי זילוף ניסיוני, ובלב שמח הכנסתי אותה למקרר והתפניתי להמשיך.
מה נשאר? למלא את העוגה בקרם ופירות יער – קל. לצפות אותה בגנאש שוקולד – פשוט. להצמיד גליליות מסביב – קלי קלות. נשמע סבבה. אני מרוצה מעצמי.

!Big mistake

!Big

!HUGE

כי כמובן שמכאן ואילך הכול התחיל להשתבש!

הגליליות אזלו באמצע (קניתי כמות אבל מעל שליש היו שבורות) אז החצי שלי והבן שלה נשלחו יחד 😉 לחפש חנות שמוכרת גליליות כאלה. מצא. חזר וסיימתי.
הגנאש לא הספיק לציפוי יפה. אין בעיה, יש עוד שמנת ועוד שוקולד- מכינה חדש.
רגע לפני שאני מורחת אותו על העוגה אני קולטת שהשתמשתי עכשיו בשוקולד חלבי ויש לנו אלרגית ללקטוז בקהל. המממ… תקלה.
להכין חדש אי אפשר כי אין לי עוד קצפת פרווה.
מה עושה? מה עושה?…
נוברת במגירות האפייה בלחץ, מוצאת סוכריות צבעוניות ומחליטה לפזר אותן מעל כדי להעלים הוכחות, יצא נחמד ואני נושמת לרווחה.

אני מוציאה את הקצפת הצבעונית, של הזילופים, מהמקרר,
מסתבר שהתקשתה מדי…
מחכה…
עכשיו היא רכה מדי…
מקררת שוב.
מזלפת פרח.
מפשלת.
מזלפת שוב.
מצליחה ו…
הופ… מחליק לי מהיד אל הרצפה.
מנקה.
מזלפת שוב ו…
הופ.
נכון, הוא שוב התעופף אל הרצפה.

מתחילה להילחץ שתיכף תיגמר לי הקצפת.
לוקחת רגע לנשום ולהירגע, אבל אין רגע!
השעון ממשיך לזוז והרי ידוע הדבר ש'אין, אין, אין חגיגה, בלי, בלי, בלי, בלי עוגה!'
(מלחיץ השיר הזה.
מי הגאון שחשב שזה אחלה שיר ילדים, מי?!
בטח מישהו שלא ניסה להפציץ בעוגת רושם מעולם).

על בסיס הרעיון ש'משנה מקום משנה מזל' אני מחליטה לעבור לזלף עלים.
וואללה, מצליח לי.
נרגעת.
חוזרת לזלף פרחים.
מסתפקת במה שיוצא.
בואו, לפחות זה על העוגה ולא על הרצפה.

עכשיו נשאר לארוז את העוגה ולצאת.
אני לא סומכת על מרפי ולא לוקחת צ'אנס –
קודם כל מצלמת!

אם העוגה תיפול – לפחות יהיה לי תיעוד שהכנתי.

עכשיו כשיש תמונות אפשר לארוז הכול, לקוות שהקרם לא ייהרס בנסיעה (ושוב סיר הג'חנון הציל את המצב) ולשיר כולנו יחד:
הנה, הנה, הנה, הנה, הנה ה-עוגה!

(לא באמת חשבת שניתן לה 101 נרות לנשוף עליהם. נכון?!)
להתראות ביצירות,

רחלי